זכור לי היטב ילד מתוק במיוחד, שהגיע לטיפול בריפוי בעיסוק בגלל קשיים בכתיבה. הוא הגיע לטיפול יחד עם אבא שלו, שיצא באמצע יום עבודה כדי להביא אותו. היה ברור שהאב מושקע מאד בהורות, בילד, בהתקדמות ובהתפתחות שלו.
הילד היה מקסים, תקשורתי, חייכן, אבל היתה בעיה אחת – הוא היה חמוד מידי. או נכון יותר לומר – מצחיק מידי. הפגישה היתה מצחיקה. ממש. הוא היה נבון, ידע לספר סיפור, ובקיצור, מילא את החדר בצחוק וסיפורים, וכך נשאר פחות זמן לעבודה עצמה.
באחת הפגישות הילד הגיע עם אימו, והנה, הפלא ופלא, הוא עובד. לא מספר בדיחות, לא מתגלגל מצחוק, עובד.
שבוע אחר כך, כשהגיע שוב עם האב, וחזר לדפוס המוכר, ניצלתי כמה דקות בהן האב יצא מהחדר כדי לענות לשיחת טלפון. שאלתי אותו אם שם לב ששבוע שעבר, עם אמא, היו הרבה פחות צחוקים.
הוא הסתכל עלי, וענה בטבעיות – זה בגלל שאבא צריך את הצחוקים.
התשובה שלו היתה מדויקת. האב, למרות שרצה מאד שהילד יתקדם וישתפר, היה לחוץ, והילד זיהה את הצורך של האב בשחרור של הלחץ, הרפיה, צחוק.
ניתן לחשוב על מצב זה מכל מיני זוויות, אך במאמר קצר זה נתמקד בחוויה של הילד הצוחק. האם באותו רגע הוא צוחק צחוק אותנטי? אמיתי? או שזהו צחוק מזויף? שנועד להיטיב עם אביו, אבל אין לו חיבור למקור החיות שלו עצמו?
כמובן שהתשובה לשאלה זו אינה שחור ולבן. הצחוק של הילד מורכב מכל מיני חלקים שלו ובמערכת היחסים שלו עם אביו. על מנת להעמיק את הדיון בחלקים השונים של הילד, נדון כאן במושגים – עצמי אמיתי ועצמי כוזב.
שני מושגים שויניקוט הכניס לשיח הפסיכואנליטי, הגדיר, והסביר כיצד הם מתפתחים.
עצמי אמיתי הינו הגרעין הספונטני של נפש האדם. ויניקוט, עוד לפני היותו פסיכואנליטיקאי, היה רופא ילדים. הוא מזהה בתנועות הפיזיות הספונטניות של התינוק, את הביטוי הראשוני לחיות הנפשית, לעצמי האמיתי. כאשר תינוק מניע את ידיו ללא מטרה, ולא מתוך רפלקס, מזהה ויניקוט את הדבר הראשון שנעשה מתוך יצירתיות, תשוקה, רצון פנימי.
תינוק קטן מחייך לאימו, חיוך ספונטני, שמגיע מתוכו פנימה, והוא מקבל חזרה חיוך גדול, נשיקה, צחוק, הוא זוכה בקשר שבתוכו הוא מרגיש חי, אמיתי, יצירתי וספונטני.
במידה ותינוק, או ילד קטן, לא מקבל תגובה כזו, אלא מקבל מהאם תגובות שמספרות על הצרכים שלה ממנו– מתי היא זקוקה לחיוך, מתי היא זקוקה לשקט וכו', החיות הספונטנית נפגעת, ונוצרת שכבה של עצמי כוזב.
עצמי כוזב הוא החלק בתוך האישיות שמתנהג כפי שמצופה ממנו. לעיתים הוא יכול להראות אמיתי לחלוטין, אך האדם עצמו חש שהוא חי ללא תחושת חיות, ללא חיבור פנימי. ולעיתים, גם במבט מבחוץ ניתן לזהות את הזיוף, את הרצון להיות מישהו אחר.
לכל אדם יש חלקים אמיתיים וחלקים כוזבים, ובמילים כלליות ניתן להגיד שככל ששכבת העצמי הכוזב דקה יותר, והיא משרתת את האדם באופן חיובי, כאשר עמוק יותר ישנו עצמי אמיתי חי ופועם, האדם יחווה את עצמו כמחובר יותר, וחי יותר.
ואילו ככל ששכבת העצמי הכוזב עבה יותר, מתפקדת בחלקים גדולים של החיים ממש כאילו היא העצמי האמיתי, ולא מאפשרת לעצמי האמיתי לבוא לידי ביטוי, האדם יכול לתפקד היטב, להתפתח ולגדול, אך הוא ירגיש ריקנות, חוסר משמעות וחוסר חיות.
השאלה מה יהיו היחסים בין החלקים הכוזבים לחלקים האמיתיים בנפשו של אדם קשורה קשר הדוק למערכת היחסים הראשונית של האדם, כתינוק, עם הוריו, וכן במערכת יחסים זו ומערכות יחסים משמעותיות אחרות בהמשך חייו.
אותו אבא מקסים, שקוטע את יום העבודה שלו כדי לעזור לילד שלו להתקדם בכתיבה, לא מודע לכך שהילד עושה צחוקים, כי הוא מזהה כמה האב חרד לבנו, ומנסה לרכך את האוירה בחדר. באופן מודע, האב מנסה דווקא לעצור את הצחוק הזה שבא על חשבון זמן עבודה, אבל באופן לא מודע, הגוף שלו קצת מתרפה, הוא צוחק ומחבק את בנו כשהוא מביא את החלק המצחיק והמתוק שלו, וכך הילד זוכה לרגעים של חיבור ורכות.
הדוגמא הקטנה הזו ממחישה עד כמה יחסי הורה ילד, גם כשהם מבוססים על בריאות וקשר טוב, משפיעים על הטיפול. וכמה חשוב שמטפלות במקצועות הבריאות יתנו את הדעת על הקשר, על הסיבות הרגשיות שמניעות ילד להתנהגות מסוימת, וגם יפנו את החשיבה הרגשית שלהן להבנה אמפטית של ההורים.
מתוך חשיבה כזו, ניתן להבין את החלקים המרצים, שהם חלק מעצמי כוזב, ככאלו שמעכבים את הילד מלהיות מחובר לחלקים אחרים בתוכו, שדווקא כן רוצים להתפתח ולגדול ולהשיג שיפור בכתיבה. החלקים הכוזבים מביאים את הילד להיות ליצן ולהצחיק, ולא מאפשרים לו להשקיע בכתיבה עצמה.
החשיבה הזו לא מביאה לפתרון קסם למצב. אבל המצב שבו מטפלת חושבת חשיבה רגשית, משנה את התגובות שלה, את הבחירות שלה, את טון הדיבור שלה.
לדוגמא – המטפלת יכולה לנסות לתת לאבא מקום להביע את הדאגה שלו בפגישה איתה, כך שהיא תקבל מקום מתאים יותר מאשר בתוך הפגישות עם הילד. פגישה כזו תייצר הזדמנות להרגיע את האב מתוך הידע ההתפתחותי שיש למטפלת, וכך הוא יגיע לטיפול הבא של הילד כשהוא פחות מודאג, לילד יהיה פחות צורך להרגע אותו, והוא יהיה פנוי יותר להשגת היעדים ההתפחותיים שלו, שנמצאים עמוק יותר בחוויה הנפשית שלו.
יש עוד דרכים רבות בהן הטיפול יכול להתקדם, אך כל עוד המטפלת לא חושבת חשיבה רגשית, יתכן שהיא תישאר לכודה יחד עם המטופל והוריו באותו דפוס קבוע שאיתו הגיעו.
הצטרפו לרשימת תפוצה במייל לקבלת תוכן טיפולי מעניין, המלצות על ספרים מרתקים הקשורים לטיפול, ועדכונים לגבי הרצאות.
כל הזכויות שמורות לנועה שיינין
עיצוב ובניית האתר ע״י כפיר דיגיטל
