כמה חשש יש בלהישאר עם הילד במקום שבו הוא נמצא, בטח כאשר הוא לא מתקדם.

הרצון החזק לדחוף אותו קדימה. לדרבן אותו.

הפחד – שאם אני אתן לו להישאר בדיוק איפה שהוא, הוא יתקע. יצבור פערים.

המחשבות והחששות האלה מוכרים לי מהניסיון הטיפולי, מההורות, וגם, לא מעט ממטפלות שמודרכות אצלי.

ומול כל החששות האלה יש משפט חזק שאני מנסה להחזיק –

נפש האדם שואפת להתפתחות. למימוש.

כל תינוק בריא, שואף לשפר את היכולות שלו – לזחול, לשבת, ללכת.

כשאנחנו פוגשים ילד שנראה שאינו רוצה להתקדם. נמנע מכל אתגר של למידה חדשה, רוצה לחזור שוב ושוב על אותה פעילות, חשוב כל כך שנזכור את זה.

הילד הזה רוצה להתקדם. לדעת יותר. להצליח יותר.

משהו מעכב אותו.

לא תמיד נדע מה, לא בטיפול התפתחותי, וגם לא בטיפול רגשי.

אבל נוכל להיות איתו במקום שהוא נמצא. לתת לו הרגשה שהוא לא לבד.

שבמקום הזה בדיוק. במקום שבו הוא מרגיש בטוח ולא רוצה לזוז ממנו, הוא לא לבד.

יש איתו משהי שרוצה לחבור אליו. לשחק איתו. להרגיש איתו ואותו.

לא קל להשאר עם המטופל במקום שבו הוא נמצא. אנחנו כאן כדי לעזור, והרצון האנטואיטיבי שלנו הוא לדחוף קדימה, מתוך אמונה במטופל, ביכולת שלו.

הרבה מאד פעמים השידוך הזה עובד מצוין. המטופל רוצה להתקדם, המטפלת רוצה לקדם, ויחד מוצאים דרכים להתקדם ולהשיג עוד יעדים. אבל יש מטופלים שאיתם הדברים קורים אחרת. שקשה להם להתקדם. ובמקרים האלה חשובה האמונה שלך כמטפלת ביצר החיים של המטופל. ברצון הטבעי שלו להתקדם.

לפעמים את מבינה מה עוצר אותו – פחד מפני כשלון, מבט ביקורתי שהוא מקבל כאשר הוא טועה, או אולי רווח משני שיש לו מהמצב כמו שהוא היום, ויאבד אם יתקדם. ולפעמים את לא מבינה, אבל מזהה את העצירה הזו.

יש איזה רגע שבו נכון לעצור. להסתכל למטופל בעיניים, בין אם הוא פעוט בן שנתיים שמתקשה ללכת, ובין אם זו אישה בוגרת, אמא לילד שמתקשה לקבל אותו כפי שהוא. לפגוש מבט במבט. להבין שקשה. שכרגע לא מתקדמים. ובכל זאת, נשארים יחד.

ואז, יגיע הרגע, שבו המטופל יהיה מספיק בטוח לקחת חצי צעד קדימה.

ואת תהיי שם, יחד איתו. לזהות, לתת יד, ולצעוד לצידו, או לתמוך מאחור, או לחייך אליו.