"בכפר אינדיאני קטן אי שם בגואטמלה הרחוקה, חי לו שבט קטן, אשר בו מסופרת אגדה עתיקה…

לכל אדם יש דאגה בליבו, הוא לוחש אותה לבובת דאגה ומניח מתחת לכרית. בלילה, בזמן השינה, הבובה מעבירה את כל הדאגות לנסיכת המאיה יקסמונסקי. בבוקר האדם קם נטול דאגות" (מתוך "לאן הולכות הדאגות בלילות", אנתוני בראון).

בפגישת הדרכה עם שרית יעקבי קוזניר, מרפאה בעיסוק ותיקה שבהדרכות איתה אני תמיד לומדת משהו חדש, שמעתי לראשונה על בובות דאגה.

שרית שיתפה אותי וסיפרה על ילדה שנמצאת אצלה בטיפול. הילדה היתה מוטרדת מאירועים שונים בחייה, והדבר היה נוכח מאד בטיפול. כחלק מההתמודדות, היא והמטופלת הכינו יחד, בתוך טיפול ריפוי בעיסוק, בובת דאגה.

כל כך אהבתי את הרעיון, שמבטא באופן חזק את החיבור האינהרנטי בין טיפול שעוסק בחלקים התפקודיים של האדם, לרגשות ולעולם הנפשי של המטופל, וחשבתי שחובה לספר עליו לעוד מטפלות. לכן שלחתי מייל למטפלות שמנויות ברשימת התפוצה שלי, וסיפרתי על השימוש ששרית עושה בובות דאגה, בעבודה עם אותה מטופלת, וגם בעבודה עם צוותי טיפול.

הרבה מאד מטפלות כתבו לי וסיפרו שהן מכירות בובות דאגה ומכינות אותן כבר שנים, וחשבתי שמשהו כאן עובד טוב, ונכון לנתח מה מתרחש כאן מבחינה רגשית.

בובות דאגה – ניתוח פסיכולוגי

אם מתבוננים בבובת דאגה דרך עיניים פסיכודינאמיות, מגיעים למושג מנגנוני הגנה באופן כללי, וספציפית למנגנון הגנה שנקרא השלכה.

פרויד מבסס את התיאוריה שלו על ההנחה שיש לנו איזורים לא מודעים בנפש. בין היתר יש לנו דאגות, חרדות או דחפים, שאנחנו לא מודעים אליהם, משום שהבריאות והשלמות הנפשית שלנו תלויה בכך שלא נהיה במגע איתם.

איך הנפש שלנו שומרת על עצמה מפני תכנים קשים? איך היא דואגת שתכנים קשים ישארו בלא מודע?

כאן נכנס המושג מנגנוני הגנה. מנגנונים שנבנים גם הם, באופן לא מודע, על מנת להגן על הנפש מפני כאב או חרדה גדולים מידי, שעשויים לאיים על התפיסה העצמית של האדם.

השלכה – מנגנון הגנה

השלכה הוא מנגנון הגנה ראשוני, שהאדם עושה בו שימוש עוד כתינוק קטן. זהו מנגנון שבנסיבות מסוימות יכול להיות מאד יעיל, ובנסיבות אחרות, כאשר נעשה בו שימוש שמעוות את תפיסת המציאות, נשאף להביא אותו למודעות, ולסייע לאדם להיות במגע עם הכאב שממנו הוא מתגונן.

כיצד עובד המנגנון?

כאשר תינוק קטן, ממש בן כמה שעות, רעב, הוא חווה מצוקה. אין לו עדיין כלים להבין שהוא רעב, שעוד מעט יגיע אוכל. הוא חווה תחושה של רעב, שבהעדר מילים ויכולת חשיבה, נחווית פיזולוגית כסכנת חיים. זו מצוקה קשה, מצוקה קיומית.  והתינוק בוכה.

האמא (או האבא) ששומעת את הבכי, לא נשארת אדישה.

אמא לתינוק בן כמה שעות, ששומעת את התינוק שלה בוכה, לא נותנת לו לבכות 5 דקות בלי לגשת אליו, גם אם היא עסוקה. למרות שהיא יודעת שהוא לא באמת בסכנת חיים, היא מרגישה דחיפות, אפילו לחץ, להיענות מהר, להרגיע, להאכיל.

במילים פסיכודינאמיות – התינוק השליך אל תוך האם, באופן לא מודע, את חווית המצוקה שלו, והיא מרגישה עכשיו כאילו המצוקה היא שלה.

התינוק השליך אל האם את המצוקה הקיומית שלו, משום שהיא קשה מכדי לחוות אותה, וכעת האם חווה את המצוקה הזו כאילו היא שלה.מאחר והאם היא אישה בוגרת, כאשר החרדה נחווית על ידה כשלה,  היא כבר ניתנת לחוויה, יש לה מילים, ויש גם דרך להרגיע אותה.

שימוש בריא בהשלכה, בעיקר בשלבי החיים הראשונים, מאפשר לתינוק, ואחר כך לפעוט או לילד, לחוות בכל שלב התפתחותי רמות של פחד או מצוקה, שמתאימות ליכולות הנפשיות שלו, ולהשליך אל האם או האב רגשות קשים מידי. אט אט הוא יבנה עוד ועוד יכולות נפשיות של הבנה, ויסות, הרגעה ושיתוף האחר, ויצטרך להשתמש פחות במנגנון ההשלכה.

ואם נחזור לבובה –

ילד הרבה פעמים דואג. או מפוחד. לפעמים הוא יודע ממה הוא מפוחד, ולפעמים לא. אבל את האדוות של הפחד והדאגה הוא מרגיש – קשה לו להירדם, הוא לא רגוע, הוא בוכה הרבה.

הבובה, מעודדת תהליך של השלכה. ההשלכה הזו, כשהיא קורית בתוך קשר בטוח, כי את הבובה מכינים יחד עם אמא או מטפלת, יכולה להיות שלב בדרך, עד שהילד יוכל להיות מודע יותר לפחדים ולדאגות שלו, וכבר לא יצטרך להשליך אותם החוצה.

בשיחה של הילד עם המטפלת על הדאגות שלו, הוא מצליח להביע אותן במילים, לעשות אותן מודעות יותר, לקבל תוקף להרגשה שלו, להרגיש שהוא לא לבד, לחשוב על פתרונות לחלק מהפחדים. כל אלו מסייעות לילדת לא רק להשליך את הדאגות מליבו, אלא גם לעשות איתן עבודה רגשית, לעבד אותן, להתיידד איתן, בתוך קשר טיפולי.

כל התהליך הזה, מאפשר לילד, אט אט, להרגיש דאגה או פחד במידה שהוא יכול להתמודד איתן, ואז להצליח להירדם יותר בקלות, לבכות פחות, להיות פחות בחוסר שקט, ולהשתתף בטיפול באופן חיוני ויעיל יותר.

בתמונה – בובות דאגה ששרית הכינה עם ילדים מפונים בתקופת המלחמה.